חוות דעת מומחה: 5 מקרי בוחן

להלן אציג מספר חוות דעת מומחה שכתבתי בתקופה האחרונה שכולן נכתבו במסגרת הליך משפטי שחייב מתן חוות דעת מומחה לבית המשפט. בכל אחת מחוות הדעת אציג את הסוגייה שעמדה על הפרק, את המתודולוגיה שאימצתי בבואי לנתח את הסוגייה הכלכלית, את תהליך גיבוש הפתרון – המודל הכלכלי אשר לדעתי עונה על הבעיה – ומנגד את חוות הדעת הנגדית שהציג הצד השני.

כמו כן אציג, לכל המתעניין, את נוסח חוות דעתי ואת חוות הדעת הנגדית, המערערת כמובן על חוות דעתי, כדי שכל קורא יוכל להתרשם ולפסוק את דעתו.

כתיבת חוות דעת מומחה נראית לי לעתים כמו פתרון כתב חידה מורכב. אתה ניצב מול בעיה, בעיה כלכלית, ואתה נדרש למצוא לה פתרון, שיניח את דעתך, שניתן יהיה להציג  אותו במודל כלכלי, לא מסובך מדי, וניתן יהיה לתרגם אותו למסמך בהיר, הגיוני, משכנע, שכל הקורא בו, בעיקר השופט, ישתכנע בצדקת טיעונך.

המסמך שתגיש  צריך להיות תמציתי וממוקד.

אני משתדל, בכל חוות הדעת שאני כותב, לא לחרוג מתחום ה 15-25 עמודים. לדעתי כל בעיה ניתן להציג היטב בקצרה ואריכות יתר פוגעת בתוצר הסופי. מעטים השופטים שיקראו בעיון מסמך כלכלי של 70-80 עמודים,(ועוד שלל נספחים) המלווה בציטטות מספרות מקצועית, לכאורה, בדרך כלל באנגלית, שנועדו לשוות רצינות ולגיטימיות למסמך המדובר, לכאורה.

לטעמי יש לכתוב בקצרה, בצורה נהירה ופשוטה, לא להאריך, לא להעמיס טיעונים וטענות שאינן ממין העניין ובעיקר לחשוב על הקורא, כיצד להנגיש לו את המסמך.

אבל העיקר הוא כאמור מציאת הפתרון הנכון, תובנה שמסדירה את תאור העניינים, הברקה אחת שעושה סדר בכמות עצומה של מידע גולמי לא מפוענח, הסתכלות מקורית על הסוגיה שלאורה ניתן להציג טיעון משכנע, מנצח.

אבל לשם כך יש להשקיע עבודה רבה. לשוב ולקרוא את כל המסמכים, ללמוד את תחום הנושא שעל הפרק, לקרוא מאזנים ודוחות כספיים, לפעמים מאות עמודים של חומר יבש לכאורה, לעבור על כל הבאורים, ללא קיצורי דרך, לשוב ולהתעמק בחומר עד הגיע אותו רגע של חסד, כאשר פתרת את הבעיה ודרכך סלולה לתרגם אותה למודל כמותי שעליו תישען חוות הדעת שלך.

זהו תהליך יצירתי, וככזה מאד אינדבידואלי, (אתה לבדך מול הבעיה) דורש התמסרות והתמקדות, מלווה לעתים ביסורי כתיבה, כיסורי כתיבה של סופר, אך אם הוא מסתיים בהצלחה, בפתרון הבעיה,  אין תחושת סיפוק גדולה מכך, עולה על כל תמורה כספית שאתה זכאי לה.

וכמובן, גם אם תוציא תחת ידך מסמך מושלם, שלא ניתן לערער עליו, אמת מוצקה המבוססת על עובדות מוכחות ועל הגיון בלתי ניתן לסתירה, תמיד תקבל חוות דעת נגדית שתנסה לקעקע, את מה שלדעתך לא ניתן לקעקוע, לעתים בהתנסחות אגרסיבית פוגענית, שבאה אולי להסוות על חולשת הטיעונים.

אבל אלו הם כללי המשחק ומי שהאתגר התחרותי לא זר לו והתמודדות, לעתים עם טובי המומחים ועורכי הדין, נראית לו כעיסוק הולם, יגלה כי מדובר בתחום עיסוק מרתק, שבו אתה נדרש  לתת את המיטב שבך.

1. הכנת חוות דעת מומחה  בהזמנת בית המשפט – תביעה ייצוגית נגד קוקה קולה

את חוות הדעת הזאת כתבתי כבודק מטעם בית משפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ורדה מרוז שאח"כ הוחלפה ע"י השופט שלמה פרידלנדר) ובה נדרשתי לפסוק, אם הסכם הפשרה שהושג בתיק הוא הסכם פשרה ראוי, שבית המשפט יכול לאמצו. זו פרוצדורה מקובלת בתביעות ייצוגיות, שכידוע רובן מסתיימות בפשרה, ואז השופט יכול למנות בודק מטעמו, כדי שיעריך אם הסכם הפשרה ראוי להיות מאומץ על ידי בית המשפט.(דהיינו אם ההסכם משרת את כלל התובעים בתיק ולא רק את התובע הייצוגי ועורכי דינו)

התביעה היתה תביעה ייצוגית בסך של 262 מיליון ש"ח שהוגשה נגד החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, קוקה קולה, על ידי שני מפעילי מכונות לממכר שתיה אוטומטיות. לטענת התובעים, במשך שנים רבות, נתנה קוקה קולה הנחות בלתי סבירות לחברת הבת שלה שעוסקת במכירת משקאות באמצעות מכונות אוטומטיות, משקר, תוך כדי חריגה מהנחיות שקיבלה החברה מהממונה על ההגבלים העסקיים, עת הוכרזה כמונופול, ותוך פגיעה חמורה, עד כדי הוצאתם מן השוק, של רבים ממתחריה של משקר ,רובם מפעילים קטנים שהיתרון התחרותי שהעניקה קוקה קולה לחברת הבת שלה לא אפשר להם לשרוד בשוק.

המשפט החל בשנת 2004 וכעבור שש שנים, בשנת 2010, לאחר שהושג הסכם פשרה בין התובעים לחברת קוקה קולה, מוניתי על ידי בית המשפט לבחון עבורו את הסכם הפשרה.

במשך שש שנים נצברו בתיק עשרות מסמכים, כתבי התביעה וכתבי ההגנה, חוות דעת מומחים משני הצדדים, מסמכים שהוצגו בפני בית המשפט, דיוני בית המשפט ותחשיבים רבים שנעשו. את כל אלה היה צריך ללמוד בזריזות כדי להבין את השוק שבו מדובר, שוק מכונות הממכר האוטומטיות, את ההתפתחויות בשוק, מבנה התחרות, התמחיר, השחקנים הראשיים וכל זה כרקע לקראת קביעה אם הפשרה שהושגה היא אמנם פשרה ראויה.

אך לשם החלטה אם הפשרה היא ראויה היה צורך לקבוע אם היה בסיס כלכלי לתביעה. האם אמנם הפלתה קוקה קולה את המשווקים האחרים, כאשר נתנה למשקר הנחות במחיר המכירה שהיו גבוהות מאלו שנתנו למתחרים האחרים.

בפועל, בשנים 1998-2001 נתנה קוקה קולה הנחה של 50% לחברת הבת שלה משקר, כאשר לחברה השניה בגודלה (משקר מכרה למעלה מ 50% ממוצרי קוקה קולה בתקופה והחברה השניה מכרה פחות מ 10%) ניתנה הנחה של 20% בלבד.הנחת כמות מקובלת כמובן כתמריץ לגיטימי בכל ענפי המשק, כולל כמובן בתחום המזון, אך ברור שפער בין 50% ל 20% נראה בלתי סביר לחלוטין, בעיקר כאשר מדובר בחברת בת, שכמובן לא משווקת מוצרים של מתחרים ולכאורה אינה זקוקה לתמריץ כדי לשווק את מוצרי קוקה קולה.

אולם, ניתן היה לטעון, וכך טענה קוקה קולה, כי עלויות הייצור, השיווק וההפצה של תיבות המשקה שלה, שונות בין חברות הממכר השונות במכונות אוטומטיות, ולכן מותר היה לה לתרגם את החיסכון בעלויות, בבואה למכור את תיבות המשקה שלה למשקר, להנחות משמעותיות.

תוך כדי לימוד הנושא, קיבלתי מאחד מעורכי הדין של התובעים מסמך רשמי שכתבה חברת קוקה קולה לממונה על ההגבלים העסקיים, לבקשתו, שבו היא מפרטת את התפלגות המכירות באמצעות מכונות ממכר אוטומטיות בין משקר לבין עשרת המתחרים הבאים אחריה במדרג הכמותי.

מידע חדש זה אפשר לי לאמוד את הפער בהוצאות ההפצה שקוקה קולה נושאת בהן, בין משקר למתחרה הבאה אחריה, כדי לבחון אם פער זה מצדיק פער של 30% במחיר המכירה. מצאתי כי אין כל הבדל בעלויות ההפצה בין משקר לחברה השניה במדרג, והיות ובשלב הייצור וודאי שאין פער בעלות הייצור, הפחית היא אותה פחית, התיבה היא אותה תיבה, לא ניתן היה להצדיק פער בסדר גודל כזה בין המחיר שניתן לחברה הבת למחיר שניתן למתחרה הבאה בתור.

ההנחה העודפת שניתנה למשקר, כמוה כגבייה עודפת משאר המתחרים, ולכן ניתן היה, וכך אמנם עשיתי, לחשב את עודף הגביה בתקופה, הסכום שעל החברה להחזיר לחברות הממכר באמצעות מכונות אוטומטיות, בגין העדפה לא הוגנת שניתנה לחברת הבת.

הסכם הפשרה כלל לא כלל העברת כספים מצד קוקה קולר לחברות שנפגעו מאותה הנחת הייתר, אלא רק נתן הנחה עתידית לתקופת זמן מוגבלת של 2% לחברות שנותרו בענף, ולכן חשבתי שיש לדחות את הסכם הפשרה. קוקר קולה, אגב, עוד לפני הגשת התביעה ובמהלך המשפט, בטלה כמעט לחלוטין את ההנחה העודפת שנתנה למשקר.

על חוות דעת זאת, שלא היתה לרוחה של קוקה קולה, נחקרתי בחקירה נגדית. השופט שנראה כי לא התרשם מהטענות שעלו בחקירה הנגדית, לא אישר את הסכם הפשרה ושלח את הצדדים לדיון נוסף כדי להשיג הסכם פשרה חדש.

בשלב זה הסתיים תפקידי בתיק זה.

בהמשך, אפשר השופט לקוקה קולה להגיש חוות דעת נגדית לחוות דעתי, אך לא פנה אלי להגיב עליה. בסופו של דבר גובש הסכם פשרה חדש, שמעשית אינו שונה בהרבה מההסכם שאותו פסלתי.

אני מצרף כאן את חוות דעתי ואת חוות הדעת הנגדית שהגישה קוקה קולה.

חוות דעת קוקה קולה מאיר אמיר

חוות דעת מטעם קוקה קולה

כל הטענות שמועלות בחוות הדעת הנגדית כבר הועלו על ידי קוקה קולה בעת החקירה הנגדית שלי, ונדחו, שלא לאמר הופרכו על ידי.

קוקה קולה, אגב, התנגדה לפרסום פומבי של חוות דעתי, בטענה כי היא כוללת נתונים מסחריים סודיים שלה. זו הייתה טענה מוזרה, שכן כל הנתונים שעליהם התבססתי נלקחו מתיק התביעה, שעליו לא הוטל חיסיון וממקורות גלויים שונים. לפיכך נדרשתי לנהל חילופי דברים ממושכים עם עורכי הדין של קוקה קולה, בניצוחו של השופט פרידלנדר, שקבע בסופו של דבר שניתן לפרסם את חוות הדעת, כאשר טבלה אחת "מושחרת". חוות הדעת של קוקה קולה כוללת קטעים "מושחרים". אלו נתונים מסחריים שקוקה קולה בקשה שלא לחשוף.

2. חוות דעת מומחה בתביעה נגזרת נגד המנהלים בחברת דיסקונט השקעות בגין השקעתם הכושלת בעיתון מעריב

מדובר בתביעה  שעדיין מתנהלת בבית המשפט המחוזי מרכז אצל השופט פרופסור עופר גרוסקופף.

בתיק זה כתבתי חוות דעת ראשונה מטעם התובעים שהוגשה לבית המשפט. על כך הגישה דסק"ש חוות דעת נגדית.

כנגד חוות דעת זאת וטענות נוספות שהעלו עורכי הדין של דסק"ש  כתבתי חוות דעת נוספת, שאף היא הוגשה כבר לבית המשפט.

שלוש חוות הדעת הללו מצורפות כאן

  חוות דעת שהוגשה לבית המשפט – ניתוח כלכלי של רכישת מעריב על ידי דיסקונט השקעות

חוות דעת נגדית של דסקש

  חוות דעת שניה – תשובה לטענות הנגד של דיסקונט השקעות

בחוות דעתי השנייה טענתי כי חוות הדעת שהגישה דסק"ש הייתה רצופה בטעויות עובדתיות, טעויות חשבונאיות ומספריות בניתוח המאזן של מעריב, פרוש לא נכון של הארועים שחלו במעריב בשנים האחרונות והצגת אנלוגיות והסברים שאינם רלבנטים לגמרי.

כן טענתי כי חוות הדעת הנגדית לא עסקה בשלוש השאלות הקרדינליות שהופיעו בחוות דעתי:

1. שאלת התוכנית העסקית, שלא הוכנה, לפני שהתקבלה ההחלטה על ההשקעה בעיתון

2. שאלה הסינרגיה "סינרגיה" לכאורה, שהיתה בין מעריב לסלקום

3. השאלה הקרדינלית של מספר המנויים בעיתון

חוות הדעת שהגישה דסק"ש וכתב ההגנה שהכינו עורכי הדין, נמנעו מלעסוק בשלוש שאלות או טענות יסוד אלו שהעליתי, שעליהן למעשה מבוססת התביעה נגד המנהלים בדסק"ש.

להלן אציג  בקצרה את שלושת הנושאים הללו.

א. שאלת התוכנית העסקית שלא הוכנה

חברה ציבורית, כך טענתי, שעומדת להשקיע סכום של 150 מיליון ש"ח ברכישת חברה, ועוד עומדת להזרים סכומים ניכרים בהמשך לאותה חברה, אינה יכולה להחליט לבצע את הרכישה ללא תכנית עסקית, הערכת שווי, תזרים מזומנים עתידי או כל מסמך כלכלי אחר שיבהיר כיצד תוחזר ההשקעה באותה חברה.

תכנית כזאת לא הוצגה, גם דסק"ש הודתה שלא הוכנה תכנית כזאת, ומכאן טענת התביעה נגד הדירקטורים על כי אישרו השקעה ללא בדיקה מוקדמת, ללא הבנת הנושא שעל הפרק, מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על מה שצפוי לקרות.

תשובת דסק"ש הייתה כי אכן לא הוכנה תכנית עסקית ולא בוצעה הערכת שווי, כי לא ניתן היה לחזות את העתיד בשוק התקשורת התזזיתי בארץ ובעיקר בתחום העיתונות המודפסת שחווה שנויים מפליגים בעולם וגם בארץ.

אם נניח שלא ניתן היה לחזות את פני הדברים, (טענה לא נכונה לדעתי) נשאלת השאלה: על מה הסתמכו הדירקטורים כאשר אשרו את ההשקעה? הרי לא ניתן לבצע השקעה בלי להדרש לשאלה כיצד תוחזר אותה השקעה; הלא מדובר בחברה ציבורית שנועדה להרוויח והיא צריכה לתת דין לעצמה ולבעלי המניות שלה, גם אלו שאינם בעלי שליטה, על סמך מה מתקבלות ההחלטות בחברה.

כשלונה של דסק"ש  לתת תשובה לשאלה  זו אינו מוטל בספק, לדעתי.

ב. שאלת הסינרגיה לכאורה בין מעריב לסלקום

תכנית עסקית אכן לא הייתה, אומרים נציגי דסק"ש, אבל היה הגיון רב בביצוע ההשקעה, בגלל תופעת ההתכנסות המאפיינת את תאגידי התקשורת בארץ, כאשר כל תאגיד מציע אשכול מגוון של שרותי תקשורת ומעריב נועד לחפות על החיסרון של תאגיד סלקום- נטויז'ן בתחום התוכן, אחיזה בתחום התוכן, כפי שהם הסבירו בדברי תשובתם. וכן הוסיפו כי בניגוד לתאגיד בזק ,שהוא הבעלים של חברת הלווין יס, ולחברת הוט, שהיא בעלת חברת הכבלים הוט, לסלקום אין חברת תוכן ומכאן העניין ברכישת מעריב שבאה לכסות על החוסר הזה. (סלקום, שלתוכה אוחדה נטויז'ן, היא תאגיד התקשורת של דסק"ש)

כל מי שמכיר,אף במעט, את שוק התקשורת בארץ יכול לעמוד בנקל על מופרכותה של טענה זו, היוצרת מקבילה בין חברות תשתית ותוכן בתחום הטלוויזיה לבין עיתון דפוס, אנלוגיה שלא קיימת. מה לעיתון דפוס כושל ולצורך של סלקום ביכולת להציע שרותי טלוויזיה מתקדמים ללקוחותיה, שיתחרו ביס ובהוט? האם ההסבר התמוה הזה נועד לאחז את עיני הדירקטורים, שדומה שלא היה להם כל מושג בנושא, או שנבע מחוסר הבנה של מי שטען טענה זו? או ששני ההסברים גם יחד משקפים את מה שארע. הרי סלקום עצמה מכרה, לא מכבר, את חלקה בחברת נענע 10, שברשותה אתר מצליח יותר מאתר האינטרנט של מעריב. ומדוע לא דווח בכל תקופת דסק"ש במעריב על פעילות עסקית אחת, שבאה לממש את אותה סינרגיה שעמדה בבסיס הרכישה, כפי שנטען עכשו: עד היום, שלוש שנים לאחר ההחלטה על רכישת מעריב, לא נכנסה סלקום עדיין לעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, אבל משם מה היה  חשוב לה  לרכוש את מעריב אי אז, שברור שאין קשרבינו לבין הטלוויזיה שעדיין לא קמה.

סינרגיה היא סוגיה כלכלית ברת כימות שדרוש להוכיח כי היא אכן קיימת ורק אז למדוד את שוויה.אך כל זאת לא בא לידי בטוי, לא בעת הדיון על הרכישה של מעריב ולא בכל ההסברים שהתקבלו בדיעבד.

ביום עיון שהתקיים בחודש יולי 2013 אמר עו"ד גיא גיסין: דנקנר מסביר את רכישת מעריב בסינרגיה שבין מעריב לסלקום. אבל מה שהוא עשה מזכיר אדם שקונה פרה מתה בשביל כוס חלב.

אכן הערה שנונה ואכזרית אך גם אותה יש לתקן. לא פרה מתה רכש דנקנר, אלא סוס מת. פרה, אם היא  חיה, אמנם יכולה לתת כוס חלב (אם כי אין הדבר מצדיק את רכישתה, כמובן) מעריב לא יכול היה לתת כל תועלת לסלקום, גם אם היה עיתון חי ותוסס, שכן, אין כל סינרגיה בין עיתון דפוס לתאגיד תקשורת ואף תאגיד תקשורת בישראל אינו מחזיק בעיתון מודפס. (התאגידים המתחרים בסלקום הם בזק, פרטנר והוט)

ג. שאלת מספר המנויים של עיתון מעריב

אם יש משתנה אחד ויחיד הקובע את היקף הכנסות עיתון דפוס ואת ריווחיותו, הרי זה מספר המנויים שלו, שהרי עיקר מכירות מעריב נעשה למנויים של קבע ולא לקונים מזדמנים בדוכנים. מספר המנויים קובע את היקף המודעות, הפרסומות, ואת מחיר המודעה ובסך הכול הכנסות ממכירת מנויים ומפרסומת מהוות את עיקר הכנסות העיתון.

במעריב בעשור האחרון ירד מספר המנויים השנתי מכ- 100 אלף לכ- 60 באופן רציף ומתמשך. נושא מטריד וקרדינלי זה לא נדון בעת קבלת ההחלטה על ההשקעה במעריב. כיצד לעצור את מגמת הירידה במספר המנויים וכיצד להגדיל את מספר המנויים? אילו היה נושא זה נדון בדירקטוריון דסק"ש, טרם ההחלטה על רכישת מעריב, בצורה רצינית, בזמן אמת, יתכן והייתה מתגלית העובדה המרה שלא ניתן להגדיל את מספר המנויים של מעריב, בעיקר בשוק שבו פועל חינמון אגרסיבי בעל כיסים עמוקים, "ישראל היום" הפונה אל אותו פלח קוראים. ואם לא ניתן להגדיל את מספר המנויים, אחת גורלו של העיתון, להמשיך ולהפסיד, סכומים הולכים וגדלים, כפי  שאכן קרה.

מה רבה הייתה פליאתי, כאשר עיינתי בפרוטוקולים של דירקטוריון דסק"ש ווועדותיו, לגלות כי רק שנה אחר רכישת העיתון ומספר חודשים לפני נטישתו, הוזכר באחת הישיבות של וועדת הביקורת של דסק"ש כי על מנת להגיע לאיזון תפעולי על העיתון להגיע ל 150 אלף מנויים. מספר דמיוני שכולם ידעו, כל חברי הדירקטוריון, שלא ניתן להגיע אליו, אף לא למחציתו.

אבל דיון במספר הזה התרחש לאחר שדסק"ש כבר הזרימה כ- 300 מיליון ש"ח לעיתון, כאשר את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב.

העובדה שלא נערך דיון בנושא מספר המנויים בעוד מועד, לפני ביצוע ההשקעה, מוכיחה את טענתנו כי מדובר היה בהחלטה פזיזה, לא אחראית, שנעשתה ללא שיקול דעת וללא נתינת דין וחשבון לאן היא תוביל וכמה כסף תתבע מדסק"ש.

ד. שאלה "החוכמה שלאחר מעשה"

הטענה המקובלת נגד תובעים הטוענים כי החלטת הדירקטורים הביאה להפסדים גדולים לחברה היא כי טענה זו נטענת תמיד בדיעבד, כאשר העובדות כבר ידועות לאשורן והתובעים מנסים לנצל את הידע, שהיום הוא נחלת הכלל, כדי לתקוף את המנהלים שכשלו. הרי כשלונות הם חלק בלתי נמנע בחיי כל חברה עסקית והאם ניתן להצדיק תביעות על כשלונות עסקיים בדיעבד? זו כמובן טענה שיש להתמודד אתה ולהסביר למה לא מדובר בחכמה שבדיעבד אלא בטענה מוצקת לגבי דרך קבלת ההחלטה של הדירקטורים בזמן אמת, בעבר, כאשר קיבלו הדירקטורים את החלטתם.

התובע הייצוגי, כל עוד לא קיבל סיוע מבית המשפט, שדורש מהחברה לגלות את הפרוטוקולים של הישיבות, שבהן התקבלו אותן החלטות שבמחלוקת, שהתבררו כשגויות, ואת כל המסמכים והמצגות שעמדו בפני המנהלים עת החליטו מה שהחליטו, לא יכול לדעת בברור אם טענתו לחוסר אחריות, פזיזות, קלות דעת הגובלת בהפקרות, חשש לשיקולים זרים, תתקבל בבית המשפט.

כל שיש לו הם הדיווחים לבורסה והדוחות הכספיים של החברה והידע הגלוי המצוי וההגיון העסקי שלו, ועל בסיס זה מוגשת תביעתו הטוענת כי ההחלטה, שהתגלתה כשגוייה, הייתה צריכה להדחות עוד בשלב שבו נבחן העניין, וטענה זו עומדת, כל עוד לא תוכיח החברה אחרת.

במקרה של מעריב, עוד לפני שקראתי את מאות עמודי הפרוטוקולים והנספחים השונים, שדסק"ש  חוייבה לחשוף על ידי בית המשפט, היה לי ברור, כמעט במאה אחוז, שלא יתכן שהייתה תכנית עסקית רצינית שהוכנה לפני הרכישה, שהצדיקה את ההשקעה, מה שמכנים היום בשפת הדיבור "אין מצב כזה". לא יכול להיות שהתקיים דיון רציני שהסתיים באישור ההשקעה במעריב.

כל ההשערות הללו התגלו כמדויקות כאשר קראתי את הפרוטוקולים: לא היה דיון רציני, הדירקטורים לא שאלו שאלות, שהיו חייבים לשאול, לא הובהרו הסיכונים, לא כומתו הסכומים, לא הוצגה תחזית עתידית, בעצם התקבלה החלטה מבלי לדון בנושא בצורה רצינית. פרוטוקול ההחלטה על העסקה ממרץ 2011 מחזיק עמוד אחד בלבד, אולי פחות מכך.

 הדיונים הרצינים החלו כאשר התמונה הקשה התחילה להתחוור לדירקטורים, כאשר הגיעו דרישות, מדי חודש, להזרים עוד כספים. אז התעוררו לפתע הדירקטורים והתחילו לשאול שאלות, אפילו שאלות טובות, לעתים, אך מדובר היה במעשה עשוי, שאין דרך נסיגה ממנו, עד להחלטה לנטוש לגמרי את ההשקעה ולהשאיר את העיתון (ו- 2000 עובדיו) לגורלו, לאחר שאבדו כ- 400 מיליון ש"ח לדסק"ש, סכום לא קטן בכלל.

כל זאת ועוד נושאים רבים מופיע כאמור בחוות דעתי השנייה, שאני חושב שהתמונה העולה ממנה  היא ברורה מאד ולא ניתנת לפרוש אחר.

אבל על כך צריך להחליט בית המשפט ועוד חזון למועד.

3. תביעה ייצוגית נגד תנובה בגלל מחיר הקוטג'

את הסיפור של מחאת הקוטג' לא צריך לשוב ולספר לכל אחד שהיה בארץ בתחילת קיץ 2011. מחיר הגביע נסק עד לגובה של 7-7.5 ש"ח (היום מחיר הגביע נמוך מ 6 ש"ח) והדבר עורר מחאה ציבורית רחבה, מחאה שבשרה על מחאת הקיץ הגדולה שבאה אחריה.

בקיץ 2011 הוגשה תביעה ייצוגית נגד תנובה שבה נטען כי תנובה ניצלה את מעמדה המונופוליסטי (היא שולטת על 70% מהשוק של גבינות הקוטג') כדי להעלות את מחיר גביע הקוטג' באופן לא סביר, תוך גריפת רווחים בלתי מוצדקים, מופרזים, על חשבון הצרכנים. בעקבות התביעה הגישה תנובה חוות דעת  כלכלית שטענה כי העלאת המחיר הייתה מוצדקת.

אני, יחד עם פרופסור אביה ספיבק, חשבנו שהמסמך שהגישה תנובה אינו קביל כלכלית והכנו חוות דעת נגדית שמסבירה למה אין לקבל את טענות תנובה, ומחשבת את הרווח העודף שגרפה תנובה לקופתה בתקופה. התקופה הנדונה היתה בין מרץ 2008 ליולי 2011, מהמועד שבו עברה השליטה בתנובה מהחקלאים לקרן ההשקעות איפקס. על חוות דעתנו הגישה תנובה חוות דעת נוספת וכל הנושא יתברר בבית המשפט בחקירת המומחים משני הצדדים.

טענתנו הייתה כי מאז יצא הקוטג' מפיקוח ביולי 2006 ועד מרץ 2008 העלתה תנובה את מחירו כדי לכסות על הפסדים שהיו לה,ככל שהיו, בייצור קוטג', ולכן כל העלאה שהייתה ממרץ 2008 ואילך, שלא הייתה פועל יוצא של עליית מחירי התשומות, הייתה העלאת מחיר לא מוצדקת, ניצול כוחו של מונופול.

ובנוסף כפרנו בטענה כי לתנובה היו הפסדים בייצור הקוטג' בשנת 2006. השנה היחידה שבה היו לתנובה הפסדים הייתה שנת 2004, שנה לא מייצגת, שבה עבר ייצור הקוטג' משתי מחלבות ישנות ולא יעילות בת"א ובירושלים, למחלבה חדשה ומודרנית באזור התעשייה אלון תבור.

וגם אם נניח כי היו הפסדים בשנת 2004, הם כוסו בהעלאות המחיר שהתאפשרו לתנובה עד ראשית 2008, עד לחילופי הבעלים בחברה. (הקוטג' יצא מפיקוח ביולי 2006 וכך היה לתנובה פרק זמן ארוך של כשנתיים – עד למכירתה לאיפקס – להתאים את המחיר כרצונה)

שלוש חוות הדעת מצורפות כאן.

  חוות דעת מומחה – תביעה ייצוגית נגד תנובה באשר למחיר הקוטג'

חוות דעת שניה של תנובה

עצם התנהגותה של תנובה מיד לאחר מחאת הקוטג' אישרה את טענתנו. תנובה הורידה באחת את מחיר הגביע בכ- 20% מתחת ל 6 ש"ח לגביע וכך הוא נשאר עד היום. יתרה מכך, כאשר בראשית שנת 2013 ירד מחיר החלב הגולמי, המהווה כמחצית מסך עלות הייצורשל גביע הקוטג', הזדרזה תנובה והורידה את מחיר גביע הקוטג', כדי להעביר לצרכן את הירידה בעלות הייצור, ההפך ממה שנהגה בשנים 2008-2011 שבהן ירידת מחיר החלב הגולמי הייתה מלווה בהעלאת מחיר גביע הקוטג'.

ואם כל זאת עדיין לא משכנע מישהו, התראיין מנכ"ל תנובה לעיתון ידיעות אחרונות בחודש מאי 2013 והודה כי תנובה טעתה, נהגה בצורה לא הוגנת כלפי צרכני הקוטג הנאמנים שלה, והיא לא תנהג כך בעתיד, כך הבטיח. הלקח הופנם.

הנה הדברים בשם אומרם: הראיון של אריק שור מנכ"ל תנובה בידיעות אחרונות:

אריק שור מנכל תנובה על משבר הקוטג

ואכן גם כיום, כאשר מחיר הקוטג' נמוך ריאלית ב- 20% ממחירו ערב מחאת הקוטג', עדיין תנובה מרוויחה על הקוטג', אבל זהו רווח סביר שלא כמו בעבר.

לאחר אותו ראיון מפתיע ומכונן, חשבתי כי תנובה, שתיקנה את דרכיה, תשאף לסיים את המשפט בפשרה זריזה, שהרי במעשיה ובדבריו של המנכ"ל הצדיקה את טענתנו. אך בשלב זה המשפט נמשך ועדיין אני אמור לתת את עדותי בנושא בבית המשפט, בקרוב. במסגרת בקשה לגלוי מסמכים הורה בית המשפפ לתנובה להעביר לידינו את דוח התמחיר המלא, דוח לוטקר, משנת 2006 שבחן את רווחיות הקוטג' בשנים 2003 ו- 2004. הדוח הזה, לאחר שלמדנו אותו, אושש את טענתנו כי לא היתה כל הצדקה להעלאת מחיר הקוטג', כבר בשנת 2006 וכמובן לא בשנת 2008. בית המשפט אפשר לנו להגיש בעקבות זאת תוספת לחוות דעתנו שכבר הוגשה לבית המשפט. חוות דעת זאת, בשלב זה, היא חסוייה, לבקשת תנובה.

4. מה גרם לנפילתה של חבס?
מדובר בתביעה נגזרת שהוגשה נגד המנהלים בחברת חבס לפני שקרסה ועברה לידי המפרקים. הסוגיה שעל הפרק היתה חלוקת דיבידנים שנעשתה שנתיים ושנה לפני הקריסה. לאחר שלמדתי את הנושא הגעתי למסקנה שאין בסיס להגשת תביעה נגזרת. אכן, טעו המנהלים בשיקול דעתם ועל כך נענשו כאשר איבדו את השליטה בחברה. אך טעות עסקית אינה יכולה להוות מושא לתביעה נגזרת, לא מדובר ברשלנות או כוונת זדון.

זאת בניגוד למקרה אחר שבו עסקתי: ההחלטה של המנהלים בדסק"ש להשקיע במעריב, החלטה רשלנית שנגועה בשיקולים זרים שהצדיקה תביעה שעדיין מתבררת.

בשלב זה איני יכול להציג את חוות דעתי באשר לחברת חבס.

5. תביעת מפרקי חברת קווי אשראי נגד בעלי השליטה בחברות אקוויטל וישראמקו
מדובר בתיק שהתנהל מאז שנת 1999 עת מונו עו"ד יצחק מירון ורו"ח חיים רבינוביץ להיות מפרקיה של חברת קווי אשראי שקרסה כבר בשנת 1997.המפרקים, המייצגים את בעלי האג"ח של חברת קווי אשראי, תבעו את בעלי השליטה בחברות אקוויטל וישראמקו כי רכשו את השליטה בחברות הללו מחברת קווי אשראי, במחיר נמוך ממחירם הריאלי ובכך הסבו נזק כספי למחזיקי האג"ח של קווי אשראי, שממנה נרכשה כאמור השליטה בחברות אלו.

הנתבעים המציאו חוות דעת של פרופסור אמיר ברנע שטוענת כי המכירה נעשתה כהלכתה, במחירים המשקפים את שווין של חברות אלו דאז.

חוות דעתי טוענת ההפך ומוכיחה, לדעתי, כי המכירה קפחה את מחזיקי האג"ח של חברת קווי אשראי.

בינתיים הגיעו הצדדים לפשרה שאף אושרה בבית המשפט  חוות דעתי הוגשה בכל זאת לבית המשפט במרץ 2014 ולכן ניתן להציג אותה להלן:
  חוות דעת מומחה – תיק קווי אשראי. מרץ 2014